הפורום הכלכלי - Long

במאמר הקודם - מבוא לאינפלציה, מילטון פרידמן הציג את הרקע ההיסטורי של תופעת עליית המחירים הידועה כאינפלציה, תוך רמיזה על הסיבה מאחורי התופעה. במאמר זה נבחן מקרוב את הקשר בין התפתחות המערכת הבנקאית, כמות הכסף ומדד המחירים.

אז מה הסיבה לעליית המחירים? גידול בכמות הכסף. מדובר באחת המסקנות הכי מבוססות במחקר הכלכלי, מאחר והקשר לאורך זמן ישר וברור ממדינה למדינה. למרות שבטווח הקצר של שנים בודדות ייתכן ועליה בכמות הכסף לא תגרום לעליית מחירים, בסופו של דבר היא תמיד מדביקה את הפער במוקדם או במאוחר. את הקשר הזה ביסס באופן חזק במיוחד מילטון פרידמן, אחד החוקרים העיקריים בתחום.

להלן המסקנה של מחלקת המחקר בבנק המרכזי של אטלנטה (שבחרתי להציג כמה גרפים מתוכו לאורך המאמר הנוכחי), המרכז מידע שנאסף בנושא הקשר בין כמות הכסף ואינפלציה לאורך עשרות שנים (תרגום חופשי שלי):

"האם התנהגות האינפלציה מצדיקה התעלמות מן הגידול בכמות הכסף כאשר יש נסיון להעריך אינפלציה עתידית? הראיות במאמר מרמזות שהתשובה שלילית. יחס ישר ופרופורציונלי בין רמות המחירים וכמות הכסף בהתאמה להכנסה הריאלית מתיישב עם הממצאים. יחס זה בין אינפלציה וגידול בכמות הכסף ברור בנתונים לאורך תקופות זמן ממושכות ולאורך תקופות קצרות במדינות רבות. ההבדל בין האינפלציה לבין הגידול בכמות הכסף ביחס להכנסה בארה"ב בשנות ה-90 נראה כארעי ואינו ייחודי בראייה ארוכת טווח. מקרים מסוג זה אינם סותרים את הכמות הגדולה של ראיות המראות כי אינפלציה וגידול בכמות הכסף קשורות זו בזו לאורך זמן. אמירות כנגד קשר זה או הצהרות כי מידע על שינויים בכמות הכסף אינם שימושיים הן מוטעות לכל הפחות."

אינפלציה ודפלציה הן תופעות ישנות מאוד, המוכרות משחר התרבות. היסטורית, השלטון בכל מקום, בין אם מדובר בנסיך, קיסר או נבחר ציבור, מימנו את פעילותם בין השאר במלחמה (המלווה בביזה), וניצול משאבים - ביניהם מכרות מתכת כאשר הרווחיים ביותר היו מכרות זהב וכסף. 

כאשר מתרחשת מלחמה המלווה בביזה, כסף וזהב (נקרא להם "כסף" בהכללה) זורמים ממדינה אחת למדינה אחרת. כאשר כמות הכסף עולה וכמות המוצרים והשירותים נשארת יציבה, המחירים במונחי כסף עולים. אולם, מאחר ובימי קדם היה נהוג להשתמש בכמה סוגים של "כסף" (כולל חיטה, מלח, תבלינים וכו'), גם כאשר כמות הזהב עלתה משמעותית האנשים הפשוטים לא תמיד הושפעו מכך, מאחר ורובם לא החזיקו זהב (שכעת הכמות שלו במדינה גדלה וערכו היחסי ירד). רק מי שהחזיק כמות משמעותית של זהב ראה את כוח הקניה שלו נשחק.

תופעה דומה מתרחשת כאשר נכבש שטח חדש הכולל מכרה מתכת, או ניצול מוגבר של מכרה קיים. המתכת זורמת לשוק, מה שמעלה את ההיצע שלה ומוריד את מחירה.  

אופן המימון הנ"ל מגביל את גודלה וכוחה של המדינה בעת העתיקה. מיסוי היה לא אפקטיבי מחוץ לערים הגדולות שגם כך היו מלאות בעניים, והעשירים החזיקו כוח פוליטי ולכן לא שילמו הרבה מיסים. כמו כן, מדינות לא היו יכולות ללוות כסף בסכומים משמעותיים, מאחר ונחשבו כלקוחות גרועים למתן אשראי ולרוב שילמו ריביות מופקעות של עשרות אחוזים בשנה. בעת העתיקה, אזרחים בעלי מעמד כגון קאטו הזקן לוו בריביות טובות משמעותית לעומת המדינה (הומר וסילה, היסטוריה של שערי הריבית).

עם הזמן, שתי מתכות תפסו מקום מרכזי בתפקיד אמצעי החליפין - כסף וזהב, כאשר כסף היה בשימוש בעסקאות קטנות ביום-יום, וזהב בעסקאות גדולות. הסיבה לכך הייתה אבולוציונית - המתכות הללו התגלו עם הזמן כמתאימות ביותר בשוק מכמה בחינות: עמידות בשימוש חוזר, ניידות, אפשרות לחלוקה ליחידות לפי הצורך, אחידות, כמות מוגבלת, וביקוש רחב.

בתקופת מסעות הצלב, חלה התפתחות משמעותית בתחום הכלכלי. מסדר האבירים הטמפלרים הפך לארגון הכלכלי החזק באירופה בעקבות המצאה חכמה - המחאת נוסעים. צליינים מאירופה, שרצו לקחת איתם כסף אך חששו משודדים, הפקידו את הסכום בסניף הטמפלרים באירופה, וקיבלו המחאת נוסעים שאותה פדו בהגיעם לארץ הקודש. מכיוון שפיסת הנייר הייתה נוחה לנשיאה מאשר שק מטבעות ובטוחה יותר, התפתח מסחר בהמחאות הנוסעים עצמן, וכך נולד כסף הנייר הראשון בעולם המערבי - אולם השימוש בו היה עדיין מוגבל.

מאוחר יותר בתקופת הרנסנס, צורפים החלו לקבל פקדונות מאזרחים, שכנגדם הנפיקו שטרות פיקדון תמורת עמלה. כל אזרח שברשותו מטבע זהב או כסף יכול היה להפקיד אותו אצל צורף, ובתמורה קיבל נייר שבו הצורף התחייב למסור את המטבע לפי דרישה. הניירות הללו התרבו ובגלל הנוחות היחסית שלהם, החלו להיות מקובלים על כולם. כך במקביל ניתן היה לשלם בחנות בכסף, זהב, או בתעודת פיקדון על אחד מאלו. 

עם הזמן, הצורפים גילו שרוב המטבעות שוכבים במרתפיהם זמן ממושך, כאשר בעלי תעודות הפיקדון לא דורשים אותם ומעדיפים להשתמש בתעודת הפיקדון עצמן. מאחר והאזרחים לא הבדילו בין המטבע שלהם למטבע אחר מאותו סוג, הצורפים גילו שהם יכולים להנפיק הרבה יותר שטרי פיקדון מאשר כמות המטבעות הפיזית שברשותם. לכן, צורף שלו 100 מטבעות ו-100 שטרי פיקדון הנפיק עוד 100 שטרי פקדון נוספים, שאותם נתן כהלוואה בריבית. כך הוא הרויח גם את העמלה על הפיקדון וגם ריבית. אותם 100 מטבעות הפכו בו זמנית לרכושם של שני אדונים.

השיטה התפתחה והלכה עם השנים, והעסק הצדדי של הצורפים גדל לכדי עסק נפרד שנקרא בנק. לעיתים, הייתה יוצאת שמועה כי הבנק הדפיס יותר תעודות פקדון מאשר רזרבות במטבע, ואז הלקוחות היו רצים יחד למשוך את כספם ומגלים שאין מספיק לכולם. כך היו מתרחשות בועות ומפולות מקומיות, אך מאחר וכל בנק היה יכול להנפיק כמות מוגבלת של תעודות פיקדון עד שהלקוחות היו מבחינים בכך התופעה הייתה מוגבלת בהיקפה.

בשלב זה המעשים של הבנקים החלו להגיע לדיונים בבתי המשפט, כאשר לקוחות תבעו את כספם האבוד בחזרה - והמדינה מצאה פיתרון. יוקם בנק מרכזי של כל הבנקים, ובמקום שכל בנק יחזיק מטבעות בנפרד, כל המטבעות יוחזקו במרוכז בבנק המרכזי. כך, גם אם תהיה פאניקה בבנק אחד, יהיה מספיק כסף זמין על מנת לשלם למפקידים באותו הבנק, ועובדה זו תמנע ריצה על בנקים נוספים. המנהג שבמסגרתו בנק יכול להלוות יותר מהמטבעות שיש לו הפך לממוסד.

אם קודם לכן בנק א' היה יכול להלוות, נניח, פי 3 מכמות המטבעות שברשותו באופן "בטוח" מבלי שהלקוחות היו מתחילים לחשוד, כעת המצב הפך להיות טוב משמעותית עבור הבנק. עם 10 בנקים בגודל דומה במערכת, בנק א' כעת יודע שיש לו גישה לכמות מטבעות גדולה פי 10 מזו שהייתה לו קודם לכן. מכאן, שהוא יכול להגדיל את כמות ההלוואות מפי 3 לפי 30 ללא חשש, כאשר הרווח שלו גדל בשיעור דומה - וזאת מאחר ויש לו גישה לרזרבה גדולה בהרבה בשעת הצורך. הבנק המרכזי הוקם על מנת לספק יציבות - ובמקום זה הוא סיפק אפשרות להגדיל את המינוף והסיכון עוד יותר. ובשעה של לחץ על המערכת, שוב הבנקים נאלצו לסגור את הדלתות ולא הצליחו לפדות את כל הפקדונות במטבע קשה.

שוב הלקוחות פנו למדינה לעשות צדק, ולהשיב להם את כספם. ובשלב הזה, המדינה החליטה כי הכסף הוא לא המטבע - אלא תעודות הפיקדון עצמן. האזרחים אינם זקוקים עוד לכסף וזהב, אלא צריכים להשתמש בתעודות הפיקדון. המילה "פקדון" תימחק מתעודות הפיקדון, שייקראו מאותו יום בשם של המטבע הישן. המטבע הישן לא ישמש עוד כאמצעי חליפין, והאזרחים נדרשים למסור את כל המטבעות שברשותם למדינה - אלו אינם נחוצים להם עוד.

הפיתרון, שנרקח תחת לחץ, עבר בהצלחה בתקופת השפל הגדול בארה"ב והשיטה נפוצה במהרה בעולם לאחר מלחמת העולם השניה. כעת, הבנקים לא יחזיקו עוד מטבעות בבנק המרכזי - אלא את תעודות הנייר עצמן, שיודפסו כנדרש על ידי הבנק המרכזי עצמו. הכלכלה השתחחרה מה"דיקטטורה של הזהב", וכעת ניתן להדפיס כמות אינסופית של שטרי פקדון, שעברו טרנספורמציה והפכו לכסף עצמו. 

בשלב זה, מעניין לדעת כי כמות ניכרת מתעודות הפיקדון הופנו למטרה נעלה כשלעצמה. הנהנה הראשון והמשמעותי ביותר מהכסף החדש שזרם לשוק היא המדינה עצמה - שמצאה לה מקור מימון בלתי נדלה להוצאותיה. מכיוון שהתברר כעת למנהיגים כי ניתן להדפיס כמה כסף שצריך על מנת לכסות כל הוצאה אפשרית, הלוואות למדינה הפכו ל"חסרות סיכון". בניגוד למקובל בימי קדם, כעת מדינות נהנות מהריביות הנמוכות ביותר במשק, ונמוכות בכל קנה מידה היסטורי. בהתאם, החלק של המדינה במשק גדל משמעותית. לדוגמא, בארה"ב החלק של המדינה במשק גדל מכ-7% מהתוצר בתחילת המאה ה-20 לכ-40% מהתוצר כיום, וזאת למרות עליה ריאלית של פי 7 ברמת החיים באותה תקופה. רק חלק מהצמיחה הזו בהוצאה הממשלתית מומנה ממיסים - חלק משמעותי מומן בגידול בחוב ואינפלציה.

גורם נוסף שנהנה מהיצע האשראי הזול הוא המגזר העיסקי, שיכול כעת לממן את פעילותו בצורה נוחה וזולה בהרבה בהשוואה לעבר. בסך הכל, רמות החוב של המגזר הציבורי והעיסקי כעת יכולות לגדול משמעותית.

המפסידים מכל הסיפור הם כמובן אותם אנשים שמלווים כסף, או מחזיקים פקדונות בבנק. הריבית שהם מקבלים נמוכה יחסית, ופעמים רבות לא מספיקה על מנת לעמוד בקצב עליית המחירים. בנוסף, אותם אנשים חשופים לחלוטין למצב שכיח יותר ויותר ביחס לעבר, כאשר האינפלציה מזנקת במהירות ללא התראה מוקדמת, ומוחקת את החסכונות.

במהלך המאה ה-19 היפראינפלציה התרחשה פעמים בודדות בלבד בעולם, שבאותה תקופה חווה בעיקר ירידת מחירים איטית. במאה ה-20 המספר עלה לכמה עשרות מקרים, אם לא מאות. הסיבה העיקרית היא שהיפראינפלציה לפני היכולת להדפיס כסף לא הייתה אפשרית מבחינה טכנית - המקסימום שהצליחו להגיע אליו על ידי החלפה פיזית של מטבעות עם תכולת מתכת יקרה גבוהה בתכולה נמוכה היה כמה אחוזים בודדים בשנה, רמת אינפלציה שנחשבת לרגילה כיום. בעבר, בכל המקרים בהם היה ניסיון להציע כסף נייר כתחליף למטבע קשה הניסוי נגמר בהיפראינפלציה ונטישת הנייר, מאחר והממשלה לא עמדה בפיתוי והדפיסה יותר מדי ממנו. 

בעקבות המשבר הכלכלי, רוב מדינות העולם הדפיסו כמויות כסף גדולות מאי פעם. לא ברור מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח של הניסוי, אבל דבר אחד ברור - בסופו של דבר, רמות המחירים ידביקו את הגידול בכמות הכסף, כאשר לאחר מכן קיימת סכנה נוספת לאבדן אמון במטבע המאבד ערך במהירות.

במדינת ישראל, העשור האחרון התאפיין במדד מחירים נמוך של כ-2% בשנה בממוצע (סך הכל עליה של כ-24% במדד המחירים לצרכן), והתוצר הלאומי הריאלי הכולל ב-10 השנים האחרונות עלה בכ-75% (והתוצר הנומינלי בקצת מעל מ-100%). 

במקביל, כמות הכסף (M2) גדלה מ-212 מיליארד ש"ח בשנת 2000 ל-426 מיליארד באפריל 2010, גידול של כ-100%, קרוב מאוד לגידול בתוצר הנומינלי.

ניתן לעקוב אחרי הגידול בכמות הכסף (M2) כאן וכן לעשות השוואות עם מדד המחירים לצרכן ההיסטורי כאן.